Jewish Released Time

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות חמץ ומצה פרק ו

א) מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמישה עשר, שנאמר "בערב תאכלו מצות" (שמות יב,יח) -- בכל מקום, ובכל זמן. ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח, אלא זו מצוה בפני עצמה; ומצותה כל הלילה. אבל בשאר הרגל, אכילת מצה רשות -- רצה, אוכל מצה; רצה, אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות. אבל בליל חמישה עשר בלבד, חובה; ומשאכל כזית, יצא ידי חובתו.

ב) בלע מצה, יצא; בלע מרור, יצא. בלע מצה ומרור כאחד -- ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא: שהמרור כטפילה למצה. כרכן בסיב וכיוצא בו ובלען, אף ידי מצה לא יצא.

ג) אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו גויים לאכול -- יצא ידי חובתו; אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו, ואחר כך נתרפא -- חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה הייתה בשעה שהיה פטור מכל המצוות.

ד) אין אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה, אלא אם כן אכלה מאחד מחמשת המינין: שנאמר "לא ייאכל, חמץ" (שמות יג,ג) ונאמר "תאכלו מצות" (שמות יב,יח) -- דברים הבאים לידי חימוץ, אם אכלן מצה, יצא בהן ידי חובתו; אבל שאר הדברים, כגון אורז ודוחן וקטנייות, אין בהן מצה, לפי שאין בהן חמץ.

ה) העושה עיסה מן החיטים ומן האורז -- אם יש בה טעם דגן, יוצא בה ידי חובתו. עיסת הכלבים -- בזמן שהרועים אוכלין ממנה, יוצא בה ידי חובתו; אין הרועים אוכלין ממנה, אינו יוצא בה, שאין זו משומרת לשם מצה.

ו) מצה שלשה במי פירות, יוצא בה ידי חובתו בפסח. אבל אין לשין אותה ביין, או שמן, או דבש, או חלב -- משום לחם עוני, כמו שביארנו; ואם לש ואכל, לא יצא ידי חובתו. ואין יוצאין לא בפת מורסן, ולא בפת סובין; אבל לש הוא את הקמח בסובין שלו ובמורסנו ועושהו פת, ויוצא בה ידי חובתו. וכן פת סולת נקייה ביותר -- הרי זו מותרת, ויוצא בה ידי חובתו בפסח; ואין אומרין בה, אין זה לחם עוני.

ז) [ו] אחד מצה שנאפית בתנור, או באילפס, בין שהדביק הבצק באילפס ואחר כך הרתיח, בין שהרתיח ואחר כך הדביק; אפילו אפיה בקרקע, הרי זה יוצא בה ידי חובתו. וכן אם לא נאפית אפייה גמורה, יוצאין בה -- והוא, שלא יהיו חוטין של בצק נמשכין ממנה בעת שפורסה. ויוצאין ברקיק השרוי -- והוא, שלא נימוח; אבל מצה שבישלה -- אינו יוצא בה ידי חובתו, שהרי אין בה טעם הפת.

ח) [ז] אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו, כגון שאכלה טבל, או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או שגזלה. זה הכלל, כל שמברכין עליו ברכת המזון, יוצא בו ידי חובתו; וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון, אין יוצא בו ידי חובתו.

ט) [ח] הכוהנים יוצאין בחלה ובתרומה, אף על פי שהיא מצה שאינה ראויה לכל אדם; וכן יוצאין במצה של מעשר שני, בירושלים. אבל אין יוצאין במצה של ביכורים, אפילו בירושלים: מפני שהביכורים, אין להן היתר בכל המושבות, ומעשר שני, אפשר שייפדה וייאכל בכל מקום; וכתוב "בכול מושבותיכם, תאכלו מצות" (שמות יב,כ) -- מצה הראויה להיאכל בכל המושבות, היא שיוצאין בה ידי חובה.

י) [ט] חלות תודה ורקיקי נזיר שעשה אותן לעצמו, אין יוצאין בהן: שנאמר "ושמרתם את המצות" (שמות יב,יז) -- מצה המשתמרת לעניין מצה בלבד, היא שיוצאין בה; אבל זו, משתמרת לעניין הזבח. ואם עשין למכור בשוק, הרי זה יוצא בה ידי חובתו: שהעושה למכור בשוק, בדעתו שאם לא יימכרו יאכל אותן; ונמצא בשעת עשייתן, שמרן לשם מצה.

יא) [י] הכול חייבין באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים; קטן היכול לאכול פת -- מחנכין אותו במצוות, ומאכילין אותו כזית מצה. חולה או זקן שאינו יכול לאכול מצה, שורין לו רקיק במים ומאכילין אותו -- והוא, שלא נימוח.

יב) [יא] מדברי סופרים שאין מפטירין אחר מצה כלום, אפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהן; אלא אף על פי שאכל מצה, ואכל אחריה מאכלות אחרות ופירות וכיוצא בהן -- חוזר ואוכל כזית מצה באחרונה, ופוסק.

יג) [יב] אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח, כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב; ומי שאכל מצה בערב הפסח, מכין אותו מכת מרדות. וכן אסור לאכול ערב הפסח, מקודם המנחה במעט, כדי שייכנס לאכילת מצה בתאווה; אבל אוכל הוא מעט פירות או ירקות, ולא ימלא כרסו מהן. וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמן ערב הפסח, כדי לאכול מצה בתאווה ויהיו מצוות חביבין עליו; אבל בשאר ערבי ימים טובים, אוכל והולך עד שתחשך.