Jewish Released Time   Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links B"H

Rambam
3 Chapters Per Day

Shabbos, 11 Cheshvan, 5780
November 9, 2019

10 Cheshvan, 5780 - November 8, 201912 Cheshvan, 5780 - November 10, 2019

הלכות מאכלות אסורות פרק ה

א) מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה "לא תאכל הנפש, עם הבשר" (דברים יב,כג), לאסור אבר שנחתך מן החי; ועל אבר מן החי הוא אומר לנוח "אך בשר -- בנפשו דמו, לא תאכלו" (בראשית ט,ד). ואיסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף -- בטהורים, אבל לא בטמאים.

ב) אחד אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות, כגון היד והרגל, ואחד אבר שאין בו עצם, כגון הלשון והביצים והטחול והכליות והחלב וכיוצא בהן: אלא שהאבר שאין בו עצם -- בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו, הרי זה אסור משום אבר מן החי. והאבר שיש בו עצם -- אינו חייב עליו משום אבר מן החי, עד שיפרוש כברייתו בשר וגידים ועצמות; אבל אם פירש מן החי הבשר בלבד, חייב עליו משום טריפה, כמו שביארנו, לא משום אבר מן החי.

ג) האוכל מאבר מן החי כזית, לוקה. ואפילו אכל אבר שלם -- אם יש בו כזית, חייב; פחות מכזית, פטור. חתך מן האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות כזית, ואכלו -- לוקה, אף על פי שאין בו בשר אלא כל שהוא; אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי, והפריש הבשר מן הגידים ומן העצמות -- אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו, ואין העצמות והגידים מצטרפין בו לכזית מאחר ששינה ברייתו.

ד) חלקו לאבר זה, ואכלו מעט מעט -- אם יש במה שאכל כזית בשר, חייב; ואם לאו, פטור. לקח כזית מן האבר כברייתו, בשר וגידים ועצמות ואכלו -- אף על פי שנחלק בפיו בפנים קודם שיבלענו, חייב.

ה) תלש אבר מן החי, ונטרפה בנטילתו, ואכלו -- חייב שתיים, משום אבר מן החי ומשום טריפה: שהרי שני האיסורין באין כאחת. וכן התולש חלב מן החי, ואכלו -- לוקה שתיים, משום אבר מן החי ומשום חלב; תלש חלב מן הטריפה, ואכלו -- לוקה שלוש.

ו) בשר המדולדל בבהמה, ואבר המדולדל בה -- אם אינו יכול לחזור ולחיות -- אף על פי שלא פירש אלא אחר שנשחטה, אסור; ואין לוקין עליו. ואם מתה הבהמה, רואין אותו כאילו נפל מחיים; לפיכך לוקין עליו משום אבר מן החי. אבל אם יכול לחזור ולחיות -- אם נשחטה הבהמה, הרי זה מותר.

ז) שמט אבר או מעכו או דכו, כגון הביצים שמעך אותן או ניתקן -- הרי זה אינו אסור מן התורה, שהרי יש בו מקצת חיים ולפיכך אין מסריח; ואף על פי כן אסור לאוכלו ממנהג שנהגו כל ישראל מקדם, שהרי הוא דומה לאבר מן החי.

ח) עצם שנשבר -- אם היה הבשר או העור חופה רוב עובייו של עצם הנשבר ורוב היקף השבר, הרי זה מותר. ואם יצא העצם לחוץ, הרי האבר אסור; וכשישחוט הבהמה או העוף, יחתוך ממקום השבר וישליכו, והשאר מותר.

ט) נשבר העצם והבשר חופה את רובו, אבל היה אותו בשר מרוסס או נתאכל כבשר שהרופא גורדו, או שהיה מתלקט הרוב ממקומות הרבה, או שהיה הבשר שעליו נקבים נקבים, או שנסדק הבשר, או שנקדר כמין טבעת, או שנגרד הבשר מלמעלה עד שלא נשאר מן הבשר אלא כקליפה, או שנתאכל הבשר מלמטה מעל העצם שנשבר עד שנמצא הבשר החופה אינו נוגע בעצם -- בכל אלו מורין לאסור, עד שיתרפא הבשר; ואם אכל מכל אלו, מכין אותו מכת מרדות.

י) [ט] המושיט ידו למעי הבהמה, וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן, והניח החתיכות בתוך מעיה, ואחר כך שחטה -- הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי, ואף על פי שהוא בתוך מעיה; אבל אם חתך מן העובר שבמעיה, ולא הוציאו, ואחר כך שחטה -- הרי חתיכת העובר או אברו, מותר הואיל ולא יצא.

יא) עובר שהוציא ידו או רגלו, נאסר אותו אבר לעולם, בין שחתכו קודם שתישחט אימו, בין שחתכו אחר שנשחטה אימו; ואפילו החזיר אותו אבר למעי אימו, ואחר כך נשחט או נולד הוולד, וחיה כמה שנים -- הרי אותו האבר, אסור משום טריפה: שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו, נאסר כבשר שפירש מן החי, שנאמר "ובשר בשדה טריפה" (שמות כב,ל), כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה נעשה טריפה, כמו שביארנו.

יב) [י] הוציא מקצת האבר, ונשאר מקצתו בפנים, אפילו לא נשאר אלא מיעוטו -- היוצא אסור, ושבפנים מותר; ואם חתך היוצא מן האבר אחר שהחזירו, ונשחטה -- אותו שיצא בלבד אסור, ושאר האבר מותר. ואם לא החזירו, וחתכו והוא בחוץ, בין שחתכו קודם שחיטה או אחר שחיטה -- מקום החתך אסור, והוא המקום שנגד האוויר: אחר שיחתוך היוצא, חוזר וחותך מקום החתך.

יג) [יא] אבל אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה, והוא בחוץ -- הרי זה אבר מן החי, ולוקין עליו; ואם נחתך אחר שחיטה -- האוכלו אינו לוקה, ואפילו מת העובר קודם שחיטה. ואם מתה הבהמה, ואחר כך חתכו -- האוכלו לוקה משום אבר מן החי.

יד) [יב] עובר שהוציא אבר ונאסר האבר, ואחר כך נולד, והרי היא נקבה -- החלב שלה אסור לשתותו מספק: הואיל והוא בא מכלל האברין, ויש בה אבר אחד אסור; והרי זה כחלב טריפה שנתערב בחלב טהורה.

טו) [יג] השוחט בהמה מעוברת ומצא בה שליל, בין חי בין מת -- הרי זה מותר באכילה; ואפילו שליה, מותרת באכילה. ושליה שיצאת מקצתה, ושחט את הבהמה -- אם הייתה שליה זו קשורה בוולד, מה שיצא ממנה אסור והשאר מותר. ואם לא הייתה קשורה בו, כולה אסורה, שמא שליה זו שיצאת מקצתה הלך לו ולד שהיה בה, וולד זה שנמצא בבטן הלכה שליה שלו; ואין צריך לומר שאם לא נמצא בבטן ולד כלל, שהשליה כולה אסורה.

טז) [יד] מצא בה עובר חי, אף על פי שהוא בן תשעה חודשים גמורין, ואפשר שיחיה -- אינו צריך שחיטה, אלא שחיטת אימו מטהרתו; ואם הפריס על גבי קרקע, צריך שחיטה.

יז) [טו] קרע את הבהמה, או שחט בהמה טריפה, ומצא בה בן תשעה חי -- צריך שחיטה להתירו, ואין שחיטת אימו מועלת לו; ואם לא גמרו לו חודשיו, אף על פי שהוא חי במעי הטריפה -- הרי זה אסור, מפני שהוא כאבר מאימו. כל עובר שהוציא ראשו והחזירו, ואחר כך שחט את אימו -- אין שחיטת אימו מועלת לו; והרי הוא כיילוד, וצריך שחיטה.


הלכות מאכלות אסורות פרק ו

א) האוכל כזית מן הדם -- במזיד, חייב כרת; בשוגג, מביא חטאת קבועה. ודבר מפורש בתורה שאינו חייב אלא על דם בהמה חיה ועוף בלבד, בין טמאין בין טהורין, שנאמר "וכל דם לא תאכלו, בכול מושבותיכם -- לעוף, ולבהמה" (ויקרא ז,כו), וחיה בכלל בהמה, שנאמר "זאת הבהמה, אשר תאכלו... אייל וצבי, ויחמור" (דברים יד,ד-ה). אבל דם דגים וחגבים ושקצים ורמשים, ודם האדם -- אין חייבין עליו משום דם; לפיכך דם דגים וחגבים טהורים, מותר לאוכלו -- ואפילו כנסו בכלי ושתהו, מותר. ודם חגבים ודגים טמאים, אסור -- משום שהוא תמצית גופן, כחלב בהמה טמאה; ודם שרצים כבשרן, כמו שביארנו.

ב) דם האדם -- אסור מדברי סופרים, אם פירש; ומכין עליו מכת מרדות. אבל דם השיניים, בולעו ואינו נמנע. הרי שנשך בפת, ויצא עליה דם -- גורד את הדם ואחר כך אוכל, שהרי פירש.

ג) אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש, כל זמן שיש בו אדמדומית, ועל הדם הכנוס בתוך הלב, ועל דם הקזה כל זמן שהוא מקלח ויוצא. אבל הדם השותת בתחילת הקזה, קודם שיתחיל לקלח, ודם השותת בסוף הקזה, כשיתחיל הדם לפסוק -- אין חייבין עליו, והרי הוא כדם האברים: שדם הקילוח, הוא הדם שהנפש יוצאה בו.

ד) דם התמצית ודם האברין, כגון דם הטחול, ודם הכליות, ודם ביצים, ודם המתכנס ללב בשעת שחיטה, ודם הנמצא בכבד -- אין חייבין עליו כרת. אבל האוכל ממנו כזית -- לוקה, שנאמר "וכל דם לא תאכלו" (ויקרא ז,כו); ובחיוב כרת הוא אומר "כי נפש הבשר בדם היא" (ויקרא יז,יא), אינו חייב כרת אלא על הדם שהנפש יוצאה בו.

ה) השליל הנמצא במעי הבהמה, הרי דמו כדם היילוד: לפיכך הדם הנמצא כנוס בתוך ליבו, חייבין עליו כרת; אבל שאר דמו, הרי הוא כדם האברין.

ו) הלב, בין לצלי בין לקדירה -- קורעו ומוציא את דמו, ואחר כך מולחו. ואם בישל הלב ולא קרעו -- קורעו אחר שבישלו, ומותר; ואם לא קרעו -- אם היה בו כזית דם, חייב עליו כרת.

ז) הכבד -- אם חתכה והשליכה לתוך החומץ, או לתוך מים רותחין עד שתתלבן -- הרי זו מותרת לבשל אותה אחר כן; וכבר נהגו כל ישראל להבהבה על האור, ואחר כך מבשלין אותה, בין שבישלה לבדה, בין שבישלה עם בשר אחר. וכן מנהג פשוט שאין מבשלין המוח של ראש, ולא קולין אותו -- עד שמהבהבין אותו באור.

ח) הכבד שבישלה, ולא היבהבה על האור ולא חלטה בחומץ או ברותחין -- הרי הקדירה כולה אסורה, הכבד וכל שנתבשל עימה. ומותר לצלות כבד עם הבשר, בשפוד אחד -- והוא, שתהיה הכבד למטה; ואם עבר וצליה למעלה מבשר, הרי זה אוכל. [ט] הטחול -- מותר לבשלו אפילו עם הבשר, שאינו דם אלא בשר הדומה לדם.

ט) השובר מפרקת בהמה קודם שתצא נפשה, הרי הדם נבלע באברים; ואסור לאכול ממנה בשר חי, ואפילו חלטו. אלא כיצד יעשה, יחתוך החתיכה, וימלח יפה יפה -- ואחר כך יבשל או יצלה. וכבר ביארנו שהשוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם, שהן מותרין.

י) אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מלחו יפה יפה, ומדיחו יפה יפה. כיצד עושה, מדיח הבשר תחילה, ואחר כך מולחו יפה יפה, ומניחו במלחו כדי הילוך מיל; ואחר כך מדיחו יפה יפה, עד שייצאו המים זכים; ומשליכו מיד לתוך מים רותחין, אבל לא לפושרין -- כדי שיתלבן מיד, ולא ייצא דם.

יא) כשמולחין הבשר, אין מולחין אותו אלא בכלי מנוקב; ואין מולחין אלא במלח עבה כחול הגס, שהמלח דק כקמח ייבלע בבשר ולא יוציא דם. וצריך לנפץ הבשר מן המלח, ואחר כך ידיחנו.

יב) כל הדברים האלו, לבשר שצריך לבשלו. אבל לצלי, מולח וצולה מיד. והרוצה לאכול בשר חי -- מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, ואחר כך יאכל; ואם חלטו בחומץ, מותר לאוכלו כשהוא חי, ומותר לשתות החומץ שחלטו בו, שאין החומץ מוציא הדם.

יג) חומץ שחלט בו בשר, לא יחלוט בו פעם שנייה; וחתיכה שהאדימה בתוך החומץ -- היא והחומץ אסורין, עד שימלח אותה יפה יפה ויצלה. בשר שהאדים, וכן ביצי בהמה וחיה בקלף שעליהן, וכן העורף שבו המזרקים שהם מלאים דם -- אם חתכן ומלחן כדת, מותר לבשלן; ואם לא חתכן וצלאן בשפוד, וצלה העורף ופיו למטה, או שצלאן כולן על הגחלים -- הרי אלו מותרין.

יד) ראש הבהמה שצלהו בתנור, או בכבשן -- אם תלהו ובית שחיטתו למטה, מותר: שהדם יוצא ושותת. ואם היה בית השחיטה מן הצד, מוחו אסור -- שהדם מתקבץ לתוכו; ושאר הבשר שעל העצמות מבחוץ, מותר. הניח חוטמו למטה -- אם הניח בו גמי או קנה כדי שיישאר פתוח וייצא דמו דרך חוטמו, מותר; ואם לאו, מוחו אסור.

טו) אין מניחין כלי תחת הצלי לקבל מימיו, עד שתכלה כל מראה אדמדומית שבו. וכיצד עושין, משליכין לתוך הכלי מעט מלח, ומניח הכלי עד שייצל; ולוקח השמנונית של מעלה, והמים של מטה שתחת השמנונית אסורה. [טז] פת שחתך עליה בשר צלי, מותר לאוכלה.

טז) דגים ועופות שמלחן זה עם זה -- אפילו בכלי מנוקב, הדגים אסורין: שהדג רפה, ובולע דם היוצא מן העוף. ואין צריך לומר, אם מלח דג עם בשר בהמה או חיה.

יז) עופות שהניחן שלמים, ומילא חללן בשר וביצים, ובישלן -- אסורות: שהרי דם יוצא לתוכן; ואף על פי שמלחן יפה יפה, ואפילו היה הבשר שבתוכן שלוק או צלוי. ואם צלין, הרי אלו מותרות, אף על פי שהבשר שבתוכן חי, ואפילו פיהן למעלה.

יח) בני מעיים שמילאן על דרך זו בבשר צלוי או שלוק, או שמילאן בביצים, ושלקן או קלין -- הרי אלו מותרין, שאין מחזיקין דם בבני מעיים; וכן הורו הגאונים.

יט) עופות שטפלן בבצק, וצלין, בין שלמים בין מחותכין -- אם טפלן בסולת גסה -- אפילו הסמיקה הטפילה, אוכל את הטפילה: מפני שהיא סולת גסה, מתפררת ויוצא הדם. ואם טפלן בקמח חיטין שלתתן -- אם הייתה הטפילה לבנה כמו הכסף, מותר לאכול ממנה; ואם לאו, אסורה. טפלן בשאר קמחין -- אם האדימו, אסורין; ואם לא האדימו, מותרין.

כ) סכין ששחט בה -- אסור לחתוך בה רותח, עד שילבן הסכין, או ישחיזנה כולה במשחזת, או ינעצנה בקרקע קשה עשרה פעמים; ואם חתך בה רותח, מותר. וכן אינו חותך בה צנון וכיוצא בו מדברים החריפים, לכתחילה; ואם הדיח הסכין, או שקינחה בכלי -- מותר לחתוך בו צנון וכיוצא בו, אבל לא רותח.

כא) קערה שמלח בה בשר, אפילו הייתה שועה באבר -- אסור לאכול בה רותח לעולם, שכבר נבלע הדם בחרסיה.


הלכות מאכלות אסורות פרק ז

א) האוכל כזית חלב -- במזיד, חייב כרת; בשוגג, מביא חטאת קבועה. ובפירוש בתורה שאינו חייב אלא על שלושה מיני בהמה טהורה בלבד, שנאמר "כל חלב שור וכשב ועז, לא תאכלו" (ויקרא ז,כג) -- בין שאכל מחלב שחוטה, בין שאכל מחלב נבילה וטריפה שלהן; אבל שאר בהמה וחיה, בין טמאה בין טהורה -- חלבה כבשרה. וכן נפל של שלושה מיני בהמה טהורה, חלבו כבשרו; והאוכל מחלבו כזית, לוקה משום אוכל נבילה.

ב) האוכל מחלב נבילה וטריפה -- חייב משום אוכל חלב, ומשום אוכל נבילה וטריפה: מתוך שנוסף האיסור בבשרה שהיה מותר, נוסף על החלב; ולפיכך לוקה שתיים.

ג) השוחט בהמה ומצא בה שליל -- כל חלבו מותר, ואפילו מצאו חי: מפני שהוא כאבר ממנה. ואם שלמו לו חודשיו, ומצאו חי -- אף על פי שלא הפריס על הקרקע, ואינו צריך שחיטה -- חלבו אסור, וחייבין עליו כרת; ומוציאין ממנו כל החוטין והקרומות האסורין, כשאר הבהמות.

ד) הושיט ידו למעי בהמה, וחתך מחלב העובר שכלו לו חודשיו, והוציאו -- הרי זה חייב עליו כאילו חתכו מחלב האם עצמה, שהחודשים הן הגורמין לאיסור החלב.

ה) שלושה חלבים הן, שחייבין עליהם כרת -- חלב שעל הקרב, ושעל שתי הכליות, ושעל הכסלים. אבל האליה, מותרת באכילה -- לא נקראת חלב אלא לעניין קרבן בלבד, כמו שנקראו חלבים כליות ויותרת הכבד לעניין קרבן: כמו שאתה אומר "חלב הארץ" (בראשית מה,יח), ו"חלב כליות חיטה" (דברים לב,יד) -- שהוא טובם; ולפי שמרימין דברים אלו מן הקרבן לשריפה לה', נקראו חלב -- שאין שם דבר טוב, אלא המורם לה'. ולכך נאמר בתרומת מעשר "בהרימכם את חלבו ממנו" (במדבר יח,ל).

ו) חלב שעל המסוס, ושעל בית הכוסות -- הוא החלב שעל הקרב; וחלב שבעיקרי הירכיים מבפנים, חייבים עליו כרת -- והוא החלב שעל הכסלים. ויש שם חלב על הקיבה, עקום כמו קשת -- והוא האסור; וחוט משוך כמו יתר, והוא מותר. חוטין שבחלב אסורין, ואין חייבין עליהן כרת.

ז) חלב שהבשר חופה אותו, מותר -- שעל הכסלים אסר הכתוב, לא שבתוך הכסלים; וכן חלב שעל הכליות נאסר, לא שבתוך הכליות. ואף על פי כן נוטל אדם לובן שבתוך הכליה, ואחר כך אוכל אותה; ואינו צריך לחטט אחריו.

ח) יש כמו שתי פתילות של חלב בעיקרי המותניים, סמוך לראש הירך -- כשהבהמה חיה, חלב זה נראה במעיים, וכשתמות, ידבק הבשר בבשר ויתכסה חלב זה ואינו נראה עד שיתפרק הבשר מן הבשר; ואף על פי כן הרי זה אסור, שאין זה חלב שהבשר חופה אותו. וכל מקום שתמצא בו החלב תחת הבשר, והבשר מקיף אותו מכל סביביו ולא ייראה עד שייקרע הבשר -- הרי זה מותר.

ט) חלב הלב, וחלב המעיים והם הדקין המלופפין -- כולן מותרין, והרי הן כשומן שהוא מותר: חוץ מראש המעי שסמוך לקיבה, שהוא תחילת בני מעיים -- שצריך לגרוד החלב שעליו, וזה הוא החלב שעל הדקין שאסור. ויש מן הגאונים שיאמר שראש המעי הזה שצריך לגורדו, הוא המעי שייצא בו הרעי שהוא סוף המעיים.

י) יש בגוף הבהמה חוטין וקרומות שהן אסורין -- מהן משום חלב, ומהן משום דם. וכל חוט או קרום שאסור משום "כל דם לא תאכלו" (ויקרא ז,כו) -- צריך לנוטלו, ואחר כך ימלח ויבשל הבשר, כמו שאמרנו: ואם חתכו ומלחו, אינו צריך לנוטלו; ואם לצלי, אינו צריך לנוטלו. וכל חוט או קרום שהוא אסור משום "כל חלב" (ויקרא ז,כג) -- בין לצלי בין לבישול, צריך לנוטלו מן הבהמה.

יא) חמישה חוטין יש בכסלים, שלושה מן הימין ושניים מן השמאל: השלושה שמן הימין, מתפצל כל אחד מהן לשניים שניים; והשניים שמן השמאל, מתפצלין לשלושה שלושה. וכולן, משום חלב; וחוטי הטחול וחוטי הכליות, משום חלב.

יב) וכן קרום שעל הטחול, וקרום שעל הכסלים, וקרום שעל הכליות -- אסורין משום חלב. וקרום שעל דד הטחול, חייבין עליו כרת; ושאר הקרום אסור, ואין חייבין עליו. [יב] ושני קרומות יש לכליה -- העליון, חייבין עליו כרת כחלב שעל הכליה; והתחתון, הרי הוא כשאר קרומות וחוטין שהן אסורין ואין בהן כרת.

יג) חוטי הלב, וחוטי היד, וחוטי העוקץ, וחוטי הלחי התחתון שבצד הלשון מכאן ומכאן, וכן החוטין הדקין שהן בתוך חלב הדקין כמו בית עכביש מסובכין זה בזה, וקרום שעל המוח שבקודקוד, וקרום שעל הביצים -- הכול אסורין משום דם.

יד) ביצי גדי או טלה שלא השלים שלושים יום, מותר לבשלן בלא קליפה. לאחר שלושים יום -- אם נראו בהן חוטין דקין אדומים -- בידוע שהלך בהן הדם, ולא יבשל עד שיקלוף, או עד שיחתוך וימלח, כמו שביארנו; ואם עדיין לא נראו בהן החוטין האדומים, מותרין. [טו] וכל בני מעיים שהמאכל סובב בחללן, אין מחזיקין בהן דם.

טו) [טז] ייראה לי שכל אלו החוטין והקרומות, איסורן מדברי סופרים. ואם תאמר שהן אסורין מן התורה בכלל "כל חלב" (ויקרא ז,כג) ו"כל דם" (ויקרא ז,כו) -- אין לוקין עליהן אלא מכת מרדות; ויהיו כחצי שיעור, שהוא אסור מן התורה ואין לוקין עליו.

טז) [יז] אין מולחין חלבים עם הבשר, ולא מדיחין חלבים עם בשר. וסכין שחתך בה חלבים, לא יחתוך בה בשר; וכלי שהדיח בו חלבים, לא ידיח בו בשר. לפיכך צריך הטבח להתקין שלוש סכינין -- אחת ששוחט בה, ואחת שמחתך בה בשר, ואחת שמחתך בה חלבים. [יח] ואם דרך אותו מקום שידיח הטבח הבשר בחנות -- צריך להתקין לו שני כלים של מים, אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים.

יז) [יט] ואסור לטבח לפרוש חלב הכסלים על הבשר, כדי לנאותו -- שהקרום שעל החלב דק, ויתמעך ביד הטבח ויזוב החלב וייבלע בבשר. וכל הדברים האלו, אסור לעשותן; ואם נעשו, לא נאסר הבשר, ואין מכין את העושה, אלא מלמדין אותו שלא יעשה.

יח) [כ] וכן אין מולחין את הבשר קודם שיסיר ממנו את הקרומות והחוטין האסורין; ואם מלח, מסירן אחר שנמלחו: ואפילו היה בהן גיד הנשה -- מסירו אחר שנמלח, ומבשל.

יט) [כא] וטבח שדרכו לנקות הבשר, ונמצא אחריו חוט או קרום -- מלמדין אותו, ומזהירין אותו שלא יזלזל באיסורין.

כ) אבל אם נמצא אחריו חלב -- אם היה כשעורה, מעבירין אותו; ואם נמצא אחריו כזית חלב, אפילו במקומות הרבה -- מכין אותו מכת מרדות, ומעבירין אותו: מפני שהטבח נאמן על החלב.


Current
  • Daily Lessons
  • Weekly Texts & Audio
  • Candle-Lighting times

    613 Commandments
  • 248 Positive
  • 365 Negative

    PDA
  • BlackBerry
  • iPhone / iPod Touch
  • Java Phones
  • Palm Pilot
  • Palm Pre
  • Pocket PC
  • P800/P900
  • Moshiach
  • Resurrection
  • For children - part 1
  • For children - part 2

    General
  • Jewish Women
  • Holiday guides
  • About Holidays
  • The Hebrew Alphabet
  • Hebrew/English Calendar
  • Glossary

    Books
  • by SIE
  • About
  • Chabad
  • The Baal Shem Tov
  • The Alter Rebbe
  • The Rebbe Maharash
  • The Previous Rebbe
  • The Rebbe
  • Mitzvah Campaign

    Children's Corner
  • Rabbi Riddle
  • Rebbetzin Riddle
  • Tzivos Hashem

  • © Copyright 1988-2009
    All Rights Reserved
    Jewish Released Time